אדלייד וילסון, רדופת טראומות לא פתורות ומסובכות להסבר ובשילוב תערובת של צירופי-מקרים מוזרים, מרגישה שהפרנויה שלה מתעצמת לרמה קריטית כשהיא מתחילה להיות בטוחה שמשהו רע עומד לקרות למשפחה שלה. אחרי שבילו יום מתוח בחוף הים עם חבריהם, משפחת טיילור. אדלייד ומשפחתה חוזרים לבית הנופש שלהם וכשיורדת החשיכה, משפחת וילסון מגלה ארבע צלליות מחזיקות ידיים עומדות יחדיו בחניה.
סרטו המודרניסטי והקיצוני ביותר של ברגמן – מעין מסה אינטלקטואלית על משמעות הקיום (אם בכלל יש כזו), על הקו הדק בין מציאות לפיקציה, בין שפיות לטירוף, ועל אומנות הקולנוע. שחקנית שנדרה נדר של שתיקה, עוברת לחיות בבקתה מבודדת, מטופלת באחות שדומה לה מאוד.בדמיון הזה בין השחקניות ליב אולמן ("תמונות מחיי נישואין") לביבי אנדרסון ("פני המכשף"), עושה ברגמן שימוש לצורך טשטוש הזהות בין שתיהן (עד כדי כך שבאחד השוטים, פניהן מתמזגים זה בזה).
סרטו הפחות מוכר של רוברט אלטמן (תמונות קצרות), למרות היותו אחת מעבודותיו המבריקות, שעוסק בזהויות נשיות - תוך שאישיותה של אחת מתחלפת בזו של חברתה. שלי דובאל (הניצוץ) בתפקיד הראשי מוכיחה את מיומנותה, ולצידה סיסי ספייסק (שבילי הזעם) כבחורת כפר ביישנית ששואבת ממנה השראה, ולא רק במובנים הנורמליים.
העלילה מתרחשת בעיירה גרוזינית פרובינציאלית ונידחת.ראש העיר המקומי הולך לעולמו וזוכה לטכס קבורה מכובד.לתדהמת בני משפחתו ושאר יושבי המקום , נמצא מישהו המסרב להניח למת לזכות במנוחת עולם ושולף פעם אחר פעם,את הגוייה מקיברה. המשטרה לוכדת את מחלל הקבר ובמהלך,המשפט נחשפים כל מעללי הפוליטקאי המנוח: האכזריות והעינויים, ההתעללות והסבל שעברו על בני המקום בתקופת כהונתו. אלגוריה פוליטית שמעבירה ביקורת נוקבת על התקופה הסטליניסטית. הסרט שעשייתו הושלמה בשנת 1984, הותר להקרנה רק בימי הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ??וב.
